<h1>ספר התרומות שער ל"ה חלק א'</h1>
<h2>דף כב:</h2>
ואם היה הלוה במדינה אחרת שאינו יכול להודיעו ולא לילך לשם. או שמת הלוה והניח קטנים שאין ב"ד נזקקין לנכסיהם, הרי זה תובע את הערב תחלה, שהרי אין זה מצוי. וכן פסק הרב ר' משה ז"ל [מלוה פכ"ו ה"ג]. ואיכא דפליג, והוא הרב זרחיה ז"ל שכתב דכשם שהם פטורים מן המלוה עד שיגדילו כך הערב פטור, שאין הערב חייב אלא במה שיתחייב הלוה. ולא מסתבר מטעם שכתבנו בשער י"ד, דיתמי בני חיובא נינהו אלא דאריא הוא דרביע עליהו, והוה ליה כלוה שאין לו במה לפרוע שנחייב הערב מיד. והכי מסתבר. והורו המורים שלא נאמרו דברי הרב ר' משה ז"ל שיתחייב הערב אם אין הלוה במדינה זו, אלא בשאין לו ללוה נכסים ידועים במדינה זו, אבל יש לו נכסים ללוה הרי זה יורד בב"ד באותן נכסים כמו שאנו דנין שנפרעין מן האדם שלא בפניו [כתובות פ"ח ע"א], ולפיכך אין לו לתבוע את הערב עד שידון בב"ד בנכסי הלוה.
וזה שפסקנו שאין תובעין את הערב תחלה, הא מילתא קא חזינן לה ממאי דגרסינן בפרק גט פשוט [ב"ב קע"ג ע"א] מתניתין המלוה את חבירו על ידי ערב לא יפרע מן הערב. וקס"ד דלא יפרע כלל רוצה לומר, ואע"ג דלית ליה נכסי ללוה. ושילינן בגמרא מ"ט, רבה ורב יוסף דאמרי תרויהו גברא אשתלמית לי, גברא אשלמית לך. כלומר, דלא מהני ערבות דערב אלא היכא שמת לוה או ברח, אבל כיון שהלוה מצוי בפנינו בשעה שתובע מלוה את חובו נפטר הערב, משום דגברא אשלם ליה. והאי טעמא לא מיתקם, דהא אתקיף עלה רב נחמן, ואמר דהאי דינא דפרסאי הוא, דלא יהבי טעמא למלתייהו, אלא אמר רב נחמן הכי פירושא דמתניתין, דכי קתני לא יפרע מן הערב, לא יתבע ערב תחלה רוצה לומר. ופרשי רבותא עד שישביע את הלוה, אך אחר תביעתו אי לית ליה מאי דפרע ליה, פרע הערב, ואי (לית) [אית] ליה נכסי ללוה ליטרח ברישא בתריהו ויכפה אותו בדין עד שיפרע מהן, ואין לו להפרע כלל מן הערב, הואיל ויש לו נכסים ללוה. וכדאמרינן בגמרא דגט פשוט [שם ע"ב] דמתניתין חסורי מיחסרא והכי קתני המלוה את חברו על ידי ערב לא יתבע מן הערב תחלה. ואם אמר לו על מנת שאפרע ממי שארצה, יתבע ערב תחלה. במה דברים אמורים בשאין נכסים ללוה, פירוש ידועין, אבל יש נכסים ללוה לא יפרע מן הערב. ופירש הרב אבן מיגש ז"ל הפירוש הנכון הוא, בד"א הא דאמרן דהיכא דלא אמר לו על מנת שאפרע ממי שארצה שאין לו לתבוע ערב תחלה, דאלמא לאחר שתובע את הלוה אם אינו נותן כלום יחזור ויתבע הערב, בד"א בשאין נכסים ללוה, אבל יש נכסים ללוה לא יתבע הערב כלל, ואפילו לאחר שיתבע הלוה, לפי שאם יש נכסים ללוה ולא נתן לו כלום עליו לטרוח ולתבוע בדין, ואין לו רשות ליפרע מן הערב כל זמן שהוא מוצא נכסים ללוה ואפילו זבורית. ולעולם הני מילי דלא אמר ליה על מנת שאפרע ממי שארצה, אבל אמר לו על מנת שאפרע ממי שארצה יתבע לערב תחלה, ואע"פ שיש נכסים ללוה, דכיון דאתני אתני. ונקיטינן השתא להאי פירושא דהיכא דאמר ליה על מנת שאפרע יפרע מערב תחלה, בין יש לו נכסים ללוה בין אין לו, דכיון דאתני אתני. ובדלא פריש ואמר על תנאי, אין לו לתבוע ערב תחלה אלא מן הלוה, ואם נתן לו מוטב, ואם לאו, אם אין לו נכסים ללוה נפרע מן הערב, ואם יש נכסים ללוה אינו נפרע מן הערב כלום אלא מנכסי הלוה יש לו להפרע, מפני שיכול הערב לומר אני לא ערבתי לך ממון זה אלא כשלא תמצא ללוה מהיכן תפרע, אבל כשתמצא לו נכסים כדי חובך אין לך אצלי כלום, ע"כ.
<h2>דף כג.</h2>
עתה יש לנו לברר הקבלן במה יתחייב ועל אי זה דרך יתחייב. דע כי לעולם הקבלן אינו צריך קנין אם הוא בשעת מתן מעות, שאין דינו פחות מערב דמשתעבד בלא קנין בשעת מתן מעות, וכדלעיל. לאחר מתן מעות וכגון שאמר לו מה שנתת לפלוני אני אתן לך משתעבד, והוא דקנו מיניה. וכן אם ב"ד עשו אותו קבלן, הואיל ויש לו הנאה בדבר כשהאמינוהו הרי זה נעשה קבלן ונשתעבד. קבלן של כתובה הרי זה נשתעבד, וכדאיתה בגמרא דגט פשוט [ב"ב קע"ד ע"ב] דמוקי לה לההיא דמשה בר עצראי דהוה ערב לכתובה דקבלן הוה. וכדאמרינן נמי קבלן דכתובה וערב דבעל חוב פליגי, איכא מאן דאמר אי אית ליה נכסי ללוה משתעבד ואי לית ליה לא משתעבד, ואיכא מ"ד בין אית ליה בין לית ליה משתעבד, בר מערב דכתובה וכו'. אלמא קבלן דכתובה משתעבד, וכן הלכתא. והיכא ודאי דמשתעבד קבלן וקנו מידו על תנאי, פסק ה"ר משה ז"ל [מלוה פכ"ה ה"ח] שלא נשתעבד, מפני שהוא אסמכתא. ומסתברא דאי איכא מעכשו לא הוי אסמכתא ומשתעבד. וכן קבלן שאמר אני נותן לך כל מה שתתן לפלוני לא נשתעבד, שזו דבר שאין לו קצבה לדעת ה"ר משה ז"ל [מלוה פכ"ה הי"ב].
